ביכורים

מנהג הבאת ראשית פרי האדמה על-ידי האיכר אל המשכן או בית המקדש (על-פי ספר דברים, כ"ו) בתקופה שבין חג השבועות לחג החנוכה. זאת כביטוי תודה לאל על היבול והוקרה על שהוציא את עם ישראל מחיי שיעבוד ועבדות במצרים לחיי עבודה בארץ ישראל. בהתיישבות העובדת בארץ, נתחדש מנהג הבאת ביכורים מתוצרת האדמה (ואחר-כך גם התעשייה) בטקס מרשים. גם בבתי הספר בהתיישבות הציונית היה נהוג שכל ילד מביא טנא פירות וירקות, והתמורה קודש לקרן הקיימת .

מגילת רות

בעקבות מנהג שנקבע במאה השמינית בישיבות בבל, בחג השבועות קוראים במגילת רות, שעלילתה מתרחשת בתקופת הקציר בארץ-ישראל. סיפור המגילה מזמן עיסוק בשאלות של צדק חברתי והיחס לגרים.

תיקון ליל שבועות

בעקבות מנהג האר"י בצפת במאה ה-16, נוהגים לקיים בליל החג "תיקון" - לימוד של קטעים נבחרים מהתורה ומהקבלה אשר על-פי המסורת מבטאים הכנה רוחנית לקבלת התורה. בציבור בישראל התפשט בשנים האחרונות המנהג לקיים בשבועות ליל לימוד סביב תכנים שונים, מסורתיים וחדשים.

קציר

חג השבועות הוא חג קציר החיטים והנפת "שני הלחם" לפני האל – טקס פולחני קדום שנועד להביא את התבואה הראשונה קודש לאל.

לימוד החג
טוען
רקע

חג השבועות הוא מועד שאין לו מועד. בשונה מחגי ישראל שמועדם מצוין בתורה, ספר דברים קובע את מועד החג לא כיום בלוח השנה, אלא ביחס לעונה החקלאית: "מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה, תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת. וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלֹהֶיךָ, מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן, כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים, ט"ז, ט'-י').

לאחר שבועות הקציר, מתחילה עונת הביכורים, הבשלת פירות הקיץ. המשנה במסכת ביכורים מביאה תיאור חי וצבעוני של מנהג הבאת ביכורי הפירות אל בית המקדש: תושבי הכפרים והעיירות עולים לירושלים עם הביכורים, כשלפניהם הולך שור שראשו מעוטר, ותושבי ירושלים יוצאים לקדם את פניהם.

בתקופת בית שני קבעו החכמים את ראשית ספירת העומר ליום קבוע, יום אחרי א' פסח. כך נקבע גם מועד חג השבועות, מקץ שבעה שבועות, ליום ו' סיון. בדומה למועד חג השבועות, לא צוין בתורה גם המועד המדויק בו ניתנה, אלא משך הזמן שחלף מיציאת מצרים. עם חורבן בית המקדש השני והיישוב היהודי בארץ ישראל, חדל מנהג הבאת הביכורים. באין מקדש ובאין עבודת אדמה וביכוריה קבעו חז"ל מסורת חדשה לפיה התורה ניתנה אף היא ביום ו' סיון, וכך נוסף לחג השבועות חג מתן תורה. תוכן חדש, רוחני, לחג השבועות של עם אשר גלה מארצו. במאה ה-16 יצרו המקובלים בצפת מנהג, לפיו מוקדש ליל החג ללימוד תורה, הנקרא "תיקון", כהכנה רוחנית לציון קבלת התורה, ביום החג. 

עם חידוש ההתיישבות היהודית בארץ ישראל ביקשו החקלאים לשוב ולציין את החג החקלאי, וחידשו את מנהג הביכורים. ביכורי תוצרתם נמסרו כתרומה לקרן הקיימת לישראל.

סיפור החג

תורת ישראל היא תורת חיים. היא נועדה לכוון את החיים הממשיים, ולא לשרטט אידיאל בלתי-מושג. כאשר מוסרת התורה את המצוות החקלאיות, היא כורכת יחדיו גם מתווה-דרך לחברה צודקת, וגם ביטוי לחירות העם שיצא ממצרים: "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה, לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ – לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה:  לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ. כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ, לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ: לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה. כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ, לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ: לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, יִהְיֶה. וְזָכַרְתָּ כִּי-עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה" (דברים, כ"ד, י"ט-כ"ב). תיאור חי של תקופת הקציר, על הפועלים הקוצרים והעניים המלקטים את השיבולים שנשכחו מאחורי הקוצרים אנו מוצאים במגילת רות, אותה נהוג לקרוא בחג השבועות.  

בספר דברים, כ"ו, א'-י', עוד בטרם כניסת עם ישראל לארץ, מתואר כיצד יש לקיים את מצוות הבאת הביכורים. לאחר מסירתם לידי הכהן צריך החקלאי לאמר: "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט; וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב…" (דברים, כ"ו, א'-י') פסוקים אלו הם הבסיס ל"מגיד" בהגדה של פסח.

 

מצוות הבאת הביכורים היא המצווה לחגוג את היכולת להגשים את התורה, להפוך אותה ממצווה שניתנה בסיני למעשה חי בארץ-ישראל. לממש את היציאה משיעבוד ועבדות במצרים לחיי חירות ועבודה בארץ. על מנת לקיים את חיי החירות בארץ, יש צורך לבנות בה חברה צודקת, של אנשים חופשיים שאינם משועבדים, אחרת תהפוך התורה שוב מתורת חיים לתורה שבלב. 

החג בציונות

כאשר חידשו החלוצים בעמק יזרעאל את ההתיישבות החקלאית בארץ, לא רצו לשמור ולקיים את חג השבועות בצורה שהכירו מחיי הגולה, כחג מתן תורה בלבד. בשנת 1925 כתב יוסקוביץ, מחברי קיבוץ אשדות יעקב: "מכאן סוד קנאותנו לחג צעיר זה שאנו אומרים לחוג כרצוננו וכאשר עם ליבנו. ואמרנו: אשר עשינו בחיי החולין שלנו נעשה גם לחג שלנו. […] לא מקרי הוא הדבר שבחלקנו נפל הגורל להשיב לחגי הטבע את דמותם הראשונית, להשיב לעם השב לאדמתו את חגי אדמתו". החלוצים שיצרו את חגיגת השבועות הגדולה המציגה את ביכורי ענפי המשק השונים, לא עשו זאת מתוך ויתור על הקישור למתן-תורה, אלא מתוך התאמתו לעולמם הרוחני, ומפעלם שחתר לבניית חברה צודקת.

בטקס הביכורים בקיבוץ עין חרוד בשנת 1937, אמר שלמה לביא, ממנהיגי ובוני הקיבוץ: "עבר מפואר וגם חדשני. חג רענן חוגגים אנו בשרשרת העבר… הידענו להעריך את הקרן הקיימת? הרי בלעדיה היינו לאבק פורח. וזה היום שנעריך את ערכה הגדול של הקרן הזו – שנתנה לנו את העמק הזה שמסביבנו, ושעתידה עוד לתת לנו ולגאול לנו אדמות רבות… ולא רק חג הביכורים היום, אם כי הוא עצמו מספיק שנחוג אותו בכל התלהבותנו – היום גם חג מתן-תורה, שניתנה לנו מאל אחד, רואה ואינו נראה. תורה זאת נתנה לנו את המצפון האנושי, שגם הוא רואה ואינו נראה… תורה שנתנה את השבת, יום שביתה ומנוחה לעובד אחרי שישה ימי עבודה. תורה אשר שיחררה עבדים באשר הם […] היא שדורשת חוקה אחת לגר ולתושב".

החלוצים ידעו לקשור את החידוש עם מסורת העבר, תרמו את הביכורים לקרן הקיימת, בה ראו את המכשיר לגאולת העם, וכך ביטאו שוב את הקשר בין מוסר התורה לבין הגשמתו בבניית החברה בארץ, והשיבו את  התורה להיות תורת חיים. 

והיום

ככל שצמחה והתפתחה החברה במדינת ישראל, הצטמצם חלקם של החקלאים בה, וגם אופיה של העבודה החקלאית השתנה. חגיגות השבועות הגדולות במושבים ובקיבוצים נראות לעיתים כמופעי נוסטלגיה לעבר שחלף, ומעלות מחדש את שאלת מקומו של חג השבועות. השינוי באורחות החיים קורא לנו לתקן פעם נוספת את אופיו של חג השבועות. החברה הישראלית מחפשת דרכים חדשות לבטא את הכרת התודה שלה על ההזדמנות שניתנה לנו לבנות חברה עצמאית, ואת המחויבות לבנות אותה כחברה הנשענת על קיום תורת-מוסר: ארגון של כלים חברתיים המבטיחים צדק חברתי וסיוע לחלשים. האם נצליח לצקת מחדש תוכן משמעותי לחג השבועות? אולי התשובה תעלה מתוך תיקוני ליל השבועות המתחדשים, בהם נאספים המשתתפים ללימוד משותף וריבוני, הנוגע גם למסורת עם ישראל, וגם לאורחות חייו בימינו.