שופר

השופר נזכר פעמים רבות במקרא, אולם המנהג לתקוע בראש השנה בשופר ולא בחצוצרה, או בכלי נשיפה אחר, מקורו בפסוק בספר ויקרא, כ"ה, ט': "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי, בֶּעָשׂוֹר, לַחֹדֶשׁ; בְּיוֹם, הַכִּפֻּרִים". זוהי ההכרזה על שנת יובל. מכאן הובן שכאשר נאמר על א' בתשרי "יום תרועה" הכוונה היא לשופר. תוקעים בכל יום מימי ראש השנה מאה תקיעות מסוגים שונים: תקיעה, שברים, תרועה.

חודש אלול וסליחות

חודש אלול הוא חודש הרחמים והסליחות. ראשי תיבותיו: אני לדודי ודודי לי. ימים של סליחות – פיוס בין אדם לחברו ואיחולי שנה טובה. אצל עדות המזרח אומרים את תפילות הסליחות מראש חודש אלול. האשכנזים מתחילים בסליחות רק במוצאי שבת שלפני ראש השנה. מרבים לתקוע בשופר בחודש זה.

מאכלים סמליים

בעדות שונות נוהגים לאכול מאכלים מיוחדים ולומר ברכת "יהי רצון" שמסמלים מאכלים אלו. למשל, טובלים תפוח בדבש ואומרים: "יהי רצון שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה". על הרימון אומרים: "יהי רצון שירבו מעשינו הטובים כגרעיני הרימון". נהוג לאכול ראש של דג ולהכריז: "שנהיה לראש ולא לזנב".

לימוד החג
טוען
רקע

ראש השנה המקראי מצוין בחודש ניסן. כתוב בספר שמות, י"ב, ב': "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים:  רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" – בחודש זה יצאו בני ישראל ממצרים. אולם במהלך השנים נקבע ראש השנה בחודש תשרי וכבר במשנה, במסכת ראש השנה, פרק א', נאמר: "באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות".

בתורה א' תשרי לא נזכר כראש השנה אלא כיום תרועה, וכך נאמר בספר במדבר, כ"ט, א': "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי [שביעי מחודש ניסן] בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם–כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ:  יוֹם תְּרוּעָה, יִהְיֶה לָכֶם". זהו יום המלכת האל, יום תרועה.

סיפור החג

אין ספק שהמציאות של עם היושב על אדמתו הביאה לכך שראש השנה יהיה בתשרי, שזוהי ראשית השנה החקלאית: חריש, זריעה, תחילת עונת הגשמים. אלו הם ימים של התחדשות לטבע ולאדם.

יום תרועה זה עבר שינויים רבים והוא כרוך במסורות רבות המשייכות אותו לראש השנה. לפי המסורת, בא' בתשרי נברא אדם הראשון. זהו היום השישי לבריאת העולם. זה גם ההקשר לכך שביום זה עומד כל אדם לדין. כמו שנאמר במדרש ויקרא רבה, דברים שאומר האל לאדם הראשון: "זה סימן לבניך שעמדת לפני בדין היום ויצאת בדימוס (פטור מעונש) כך עתידין בניך לעמוד לפני בדין ביום הזה ויוצאין לפני בדימוס (זכאים)".

אין ספק שיום בריאת האדם הוא יום המסמל את קדושת החיים, שכבר נאמר: "כל המאבד נפש אחת מן העולם כאילו איבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת מן העולם כאילו קיים עולם מלא". קדושת חיי אדם חשובה מכל הקדושות ומכאן נובע גם שוויון ערך האדם – כולנו בני אדם. כלומר, כולנו בני האדם הראשון – אין אדם גדול מחברו.

החג המקראי שהוא בן יום אחד הפך לחג בן יומיים. בימי קדם קבעו את תחילת החודש לפי מולד הירח, היות ולא ידעו אם החודש יהיה בן 29 או 30 ימים. ואכן אחד משמותיו של ראש השנה הוא "כסה", יום שבו הירח מכוסה. הדבר נכון לכל החגים בגולה, שבהם יש יום טוב שני של גלויות, חוץ מיום הכיפורים.

עיקרו של ראש השנה הוא בתפילות, שהמרכזיות שבהן: מוסף, מלכויות, זכרונות ושופרות, בתקיעת שופר, באמירת תשליך ליד ים או מקור מים, בסעודות חג ובהרבה מאכלים סמליים. למרות שהימים הללו הם ימי דין אין אלה ימים של עצב אלא של שמחה, תקווה ואופטימיות.

החג בציונות

בארץ ישראל הפך החג בקהילות רבות לימים של סיכום וחשבון נפש. בקיבוצים ובישובים רבים מסכמים את השנה שחלפה ומתווים בשיחות ארוכות את חזון השנה הבאה. כבר זמן רב לפני החג מאחלים איש לרעהו "שנה טובה" והעיתונות, הרדיו והטלויזיה מלאים בתכנים המסכמים את השנה היוצאת ומכניסים שנה חדשה. במקומות רבים יוצאים המוני אדם, גם כאלה שאינם מתפללים, לשפת הים או למקורות מים לטקס הסמלי של "תשליך", בו מרוקנים את הכיסים ומקווים להתחיל שנה חדשה נקיה מחטאים, שנאמר: "תשליך למצולות ים כל חטאותינו". במשך חודש אלול יוצאות קבוצות רבות לחזות במעמד הסליחות בירושלים, צפת ועוד. התפילות נאמרות באישון לילה ויש בהן אוירה מיוחדת ומרגשת.