פסח

הפסח הוא הקרבן אותו הקריבו בני ישראל בליל מכת הבכורות, על מנת שיפסח האל על בתיהם כאשר הוא מכה במצרים. בשנים שלאחר מכן הוקרב קרבן הפסח במסגרת המשפחתית, כזיכרון ליציאת מצרים, ונאכל בליל החג. עם חורבן בית המקדש פסק מנהג קורבן הפסח וליל הסדר החליפו.

קערת הסדר

קערה מסורתית המשמשת בליל הסדר, ועליה מונחים שישה מאכלים המסמלים רעיונות שונים הקשורים ליציאת מצרים וליל הסדר. המרור והחזרת מסמלים את קשיי העבדות. החרוסת מסמלת את לבני הטיט שבנו אבותינו כעבדים במצרים. הכרפס הנטבל במי מלח מסמל את מזונם של העבדים ואת מליחות הדמעות שהזילו. הזרוע מסמלת את קרבן הפסח, אותו נהוג היה לאכול בליל הפסח. הביצה מסמלת את קרבן החגיגה, ואת האבל על חרבן בית המקדש.

ליל הסדר

בערב הפסח נהוג להתכנס לקריאת הגדת הפסח, ובכך לספר ביציאת מצרים, וגם לקיים את מצוות החג: שתיית ארבע כוסות, אכילת מצה, מרור וחרוסת, ועוד.

חמץ ומצה

בחג הפסח מצווים היהודים לאכול מצות ולהימנע מאכילת חמץ (ואף מהימצאו בבית) במשך שבעה ימים, כזכר לחפזון בו יצאו בני ישראל ממצרים, לפני שהספיק בצקם להחמיץ. בכך מתארך זיכרון יציאת מצרים מליל הסדר עצמו לתקופה של שבוע שלם.

קציר העומר

חג הפסח הוא גם חג ראשית קציר השעורים, חג הנפת עומר התבואה - אלומות השיבולים הראשונות, שהובאו כקרבן מנחה. עם חידוש ההתיישבות החקלאית בישראל, חודש גם מנהג חג העומר, המצוין בכמה מהקיבוצים לפני סדר הפסח.

לימוד החג
טוען
רקע

צורותיו של חג הפסח עברו שינויים רבים, אך גרעינו ומהותו נשמרים: חג החירות, חג היציאה מבית עבדים אל החופש. הפסח הראשון היה "פסח מצרים", המוזכר בספר שמות, פרק י"ב, בו מצווים בני ישראל לשחוט טלה בחיפזון ולמרוח את דמו על משקוף הדלת, על מנת שתפסח עליהם מכת הבכורות. הפסח השני היה "פסח דורות", המצווה גם הוא באותו הפרק, אותו חגג עם ישראל בכל שנה לאחר צאתו ממצרים. בפסח דורות, כל משפחה מתאספת ואוכלת את קרבן הפסח. במשך שבוע אוכלים מצות, ואסור שימצא חמץ בבתים. על הפסח הזה מצווים כולם: האזרח, התושב והגר, בתנאי שנימולו. הפסח השלישי הוא "פסח יהושע", המוזכר בספר יהושע פרק ה', הפסח אותו עושים בני ישראל בגלגל, לאחר שיהושע מל את כל בניהם של יוצאי מצרים, שלא קיימו את מצוות המילה בתקופת הנדודים במדבר. בערב פסח זה אוכלים בני ישראל לראשונה מצות וקלי (גרעיני חיטה קלויים) מתבואת הארץ, והמן נפסק. כך הצטרף לחג הפסח גם חג העומר, חג הקציר הראשון. כאשר נבנה בית המקדש, נהגו לעלות לרגל בפסח ולציין את החג בירושלים.

סיפור החג

המשנה במסכת פסחים מתארת את מסורת הפסח, ומעמידה במרכזה את מצוות "והגדת" – חובת האב ללמד את בנו אודות הפסח. במרכז הלימוד, דרישת הפסוקים מספר דברים, פרק כ"ו, ה'-י"א: "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט; וַיְהִי-שָׁם, לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב.  וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים, וַיְעַנּוּנוּ; וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ, עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק, אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ; וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת-קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת-עָנְיֵנוּ וְאֶת-עֲמָלֵנוּ וְאֶת-לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ יְהוָה, מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל–וּבְאֹתוֹת, וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה; וַיִּתֶּן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה, הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי, יְהוָה; וְהִנַּחְתּוֹ, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ–וּלְבֵיתֶךָ:  אַתָּה, וְהַלֵּוִי, וְהַגֵּר, אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ". פסוקים אלו מצווה כל אדם מישראל להגיד בקולו בפני הכהן עם הבאת הביכורים. במעמד זה, של אדם המביא את פירות עבודת אדמתו, נדרש כל אדם בישראל לחזור על סיפור יציאת מצרים, המתחיל ב"ארמי אובד אבי". דרשת פסוקים זו, המכונה "מגיד", היא לבה של הגדת הפסח המסורתית הנקראת עד היום בליל הסדר, אם כי בשנות הגלות הושמטו ממנה הפסוקים האחרונים, המתארים את ההגעה אל הארץ המובטחת.

אופיו של ליל הסדר הושפע ממנהגי הסימפוזיון היווני, בו השתיה והאכילה שולבו בשיחה הפילוסופית, אך בעוד שהסימפוזיון היה סעודת הוללות המוגשת בידי עבדים משרתים, הרי שליל הסדר הוא פעולת חינוך שהמסר העובר בה מדור לדור הוא שכל אדם צריך לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, ועל כן הוא מחויב לחירות. הוא לא יהיה עבד, ולא אדון לעבדים.

כתב ברל כצנלסון: "פסח. עם שומר במשך אלפי שנים את יום צאתו מבית עבדים! דרך כל מחילות השעבוד והאונס והאינקויזיציה והשמד והפרעות, נושאת האומה בלבה את הגעגועים לחופש ומביאה אותם לידי ביטוי עממי אשר לא יפסח על כל נפש בישראל, על כל נפש עניה ומרודה! מאבות אל בנים, דרך כל הדורות, נמסר דבר יציאת מצרים כזכרון אישי, אשר איננו מחוויר ואיננו דהה. "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". אין לך שיא של הכרה היסטורית מרומם מזה, ואין לך התמזגות של יחיד וכלל – ברחבי כדור העולם ובעמקי הדורות – גדולה מאשר בצו פדגוגי עתיק זה. אינני יודע יצירה ספרותית יותר מחנכת לתיעוב העבדות ולאהבת החירות כסיפור השעבוד ויציאת מצרים. ואינני יודע שום זיכרון עתיק שכולו מופנה לקראת העתיד, שכולו סמל להווה שלנו ולעתידנו כ"זכר ליציאת מצרים".

החג בציונות

חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, ראה בציונות מתחילתה "יצאת מצרים שניה". ביומנו כתב (13.6.1895): "האם אין הצלה? אכן יש, רבותי, יש אחת שכבר היתה פעם בעבר. עכשיו הזמן לחזור על עניין עתיק מאוד, ידוע מאוד, בדוק מאוד… יציאת מצרים".

וב"אלטנוילנד" כתב, במעמד ליל הסדר: "אנו קוראים היום בהגדתנו המעשה בחכמים שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה. אנחנו צאצאי ר' אליעזר, ר' יהושע, ר' אלעזר בן עזריה, ר' עקיבא ור' טרפון. וזה ליל בני ברק שלנו. הישן חפץ ללבוש צורה חדשה. בתחילה נגמור את הסדר כחוק אבותינו מעולם, ואחרי כן תופיע העת החדשה בתמונתה. עוד הפעם היתה מצרים ועוד הפעם יציאה טובה".

בראשית הציונות הגיעו החלוצים לארץ, ותהו אל מול חג הפסח. אלו היו, כנראה, הקבוצות הראשונות שניסו לקיים סדר פסח בקהילה שבה אין הורים ואין ילדים, וכיצד תעשה ההגדה? כיצד ימסר המסר החינוכי מאב לבנו? עם התבססות הקיבוצים והופעת דור ילדים ארץ ישראלי, יצרו לעצמם הקיבוצים הגדות פסח חדשות, המשקפות את החתירה לחירות דרך הערכים בהם דגלו. הגדות אלה הציבו במרכזו של סיפור יצאת מצרים את המעשה האנושי ולא את האל. לאחר סיפור יציאת מצרים, סיפרו את סיפור העליה לארץ והקמת הקיבוץ, כסיפור של יציאה מעבדות וחירות בדורם. מצוות "והגדת לבניך" באה לידי ביטוי בארבע קושיות אקטואליות ששאלו הילדים בנוגע לסוגיות בחיי העם והקיבוץ, ועליהן השיבו המבוגרים. ואכן כללה ההגדה פרקים אקטואליים מחיי האומה: השואה, ההעפלה, ההגשמה הציונית והקמת המדינה – במשמעות המלאה של "בכל דור ודור". עד ליצירת ימי הזיכרון ויום העצמאות, עם קום המדינה, כללו הגדות הפסח הקיבוציות גם את תכני הזיכרון והחתירה לעצמאות. הגדות הפסח הקיבוציות ביטאו את רוח הסדר: זיכרון העבר המוצא ביטוי בחיי ההווה.

והיום

בדומה לחגים נוספים, גם בפסח עולה השאלה האם אנחנו מצליחים למלא את טקסי החג הנהוגים בתוכן החי של מהותו. חג הפסח מזכיר לנו את המחויבות לחירות ואת ההתנגדות לשעבוד, לניצול ולגזענות. שאלות ממשיות מתחום יחסי העבודה בישראל ושאלות חברתיות נוספות, מאתגרות את מחויבותה של החברה הישראלית לחירות. אתגרים אלה באים לידי ביטוי בין השאר בציון חגי הפסח בקהילות המחויבות בדרך חייהן לתיקון החברה בישראל בימינו אלה. בקרב קיבוצי תנועות הבוגרים של תנועות הנוער וקהילות נוספות, התפשט הנוהג, לאחר ציון ליל הפסח כל אחד בקרב משפחתו ובמסורת הנהוגה בה, להתכנס לציון החג השני של פסח ביחד, ולערוך סדר שתכניו מבטאים את אתגרי ההווה לאור המחויבות למהותו של החג: התנגדות לשעבוד ושאיפה לחירות.