פורים

שמו של החג ומשמעותו מופיעים במגילת אסתר בפרק ג', ז': "הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל" . גורלם הקיומי של יהודי הממלכה נגזר משרירותיות הטלת הגורל ע"י המן, הממחישה את שבריריות הקיום היהודי בממלכת אחשוורוש.

מגילת אסתר

אחת מחמש המגילות הנקראות במועדי ישראל. מתייחדת בהביאה הן את ספור החג והן את מצוותיו. אנו עדים בגמרא על ויכוח בין חכמים באשר לקדושתה (כלומר, להיותה חלק מהתנ"ך) וזאת משום שבשונה מרוב ספרי המקרא, עלילתה אינה מתרחשת בארץ ישראל או בכמיהה אליה ואף שמו של האל אינו מוזכר בה.

ארבעת המ"מים

כינוי לארבע ממצוות החג, לפי האות הראשונה בכל אחת משמותיהן: משתה, מקרא מגילה, מתנות לאביונים, משלוח מנות.

עדלאידע

מנהג ציוני שהחל בו המורה לציור בבי"ס הגימנסיה הרצליה, אברהם אלדמע, בשנת 1912 לקיים עם תלמידיו תהלוכת תחפושות של דמויות מהמגילה. התהלוכה עוררה התלהבות רבה והפכה לנוהג קבוע בחוצות תל-אביב, בסיוע המשורר אברהם שלונסקי ואיש הרוח ברוך אגדתי אשר הוסיפו לו מעשי קונדס, חבורת בדחנים, שתיה, בובות ענק ועוד. בשנת 1932 העניק הסופר י. ד. ברקוביץ' לקרנבל התל אביבי את השם העברי 'עדלאידע', על בסיס ציטוט מן התלמוד: "חייב אדם להתבשם בפורים עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". (תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ז' ע"ב)

שבת זכור

השבת שלפני פורים, בה נוהגים לקרוא בבית-הכנסת את הציווי על זכר המלחמה בעמלק: "זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ--וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה-אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ--תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא, תִּשְׁכָּח" (דברים, כ"ה, י"ז-י"ט). חז"ל מסבירים זאת בשל היות המן מזרע עמלק. כפי שעמלק צרר את עם ישראל בצאתו ממצרים ובתקופה בה ישב בארצו, כך עושה וממשיך צאצאו בתקופת ממלכת אחשוורוש.

לימוד החג
טוען
רקע

פורים חל בעיצומה של עונת החורף באזורנו וכנראה בגלגולו הקדמוני הוא נחוג כמעין ראש השנה, בשל סמיכותו לזמן השוויון של היום והלילה (23 במרץ). בידינו עדויות מועטות אודות כניסתו של החג לתרבותנו. כך, למשל, אנו קוראים בספר מקבים ב' על חג בשם "יום מרדכי". במגילת אסתר נקבע מועד החג ותכניו, כנאמר: "עַל-כֵּן הַיְּהוּדִים הפרוזים (הַפְּרָזִים), הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת–עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב; וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת, אִישׁ לְרֵעֵהוּ"  (אסתר פרק ט', י"ט).

פורים אינו חג מן התורה והתקבלותו כחג בעל קדושה מחייבת נתקלה בקשיים. כנראה שהחג השתרש בתקופת בית שני, תחילה בקרב יהדות הגולה, בעיקר באזור פרס, ולאחר תקופה ארוכה, גם בקרב כלל ישראל. על הסיבות לקשיי התקבלותו של פורים כחג ועל הויכוח שניטש בין יהודי א"י ויהודי הגולה אנו למדים מן התלמוד הבבלי (מסכת מגילה דף ז' ע"א): הוא אינו מצווה מן התורה ובמגילה מוזכר פעם אחת בלבד חורבן ירושלים. את שרידי הויכוח הזה, ניתן למצוא עד ימינו בדמות אופיו המיוחד של החג, אשר לא מתקיים בו שבתון.

סיפור החג

חג פורים מספר את סיפורו המופלא של עם ישראל המצליח להתקיים, חרף כל השנאה והקשיים שמערים עליו השלטון הפרסי, ואף להרוג את המבקשים להשמידו. המגילה, על השפעותיה מן התרבות הפרסית (שמות גיבוריה, למשל), והחג עצמו, שאימץ נוהגים רבים מהתרבות האירופאית (הרעשן, התחפושות, אזני ההמן ועוד) מעידים על היחס המורכב שמפתח עם ישראל ביחס למציאות חייו בגולה: מחד גיסא, הוא מושפע מתרבות הרוב הזרה והוא מעוניין להמשיך ולחיות בקרב עמים אחרים ותחת שלטונם ומאידך, עם ישראל מבקש לשמור על ייחודו ומסורותיו דווקא בקרב שלטון וחברה המאיימים על עצם קיומו, הרוחני והפיסי. קביעת שם החג  – פורים – מעידה על קיומו השברירי של עם ישראל הנתון לחסדיהם השרירותיים של השלטונות, אשר בנדוד עליהם שנתם, או בגבור עליהם יצרם, חורצים את גורלו של העם לשבט או לחסד. הסמכתה של פרשת עמלק לחג הפורים, מעידה על תפיסת חז"ל את סיבת האיום הקיומי על היהודים בגולה, הלא היא שנאת ישראל. לא ייפלא איפה, כי בסיומה הבעייתי, מבחינה מוסרית, של המגילה, הורגים היהודים את שכניהם, שאך לילה קודם חישבו להשמידם. תחושות האימה מפני הגויים יחד עם הרצון לחיות בתוכם,  הפכו סממן אופייני לקיום היהודי בגולה לאורך דורות.

החג בציונות

רכיביו הקרנבליים של פורים קיבלו את מרכז תשומת הלב של היישוב העברי בא"י. כך, הפכה מצוות המשתה עד-דלא-ידע, לתהלוכה ססגונית ושמחה בחוצות תל-אביב ולאחר מכן, בערים נוספות.

חג הפורים, כשמו כן הוא: "חג השרירותיות". הגורל היהודי תלוי בחסדי אחרים המטילים את הפור, בעוד היהודים מחכים לתוצאות ההטלה. מגילת אסתר היא מגילת הגלות. היא מתחילה בגלות ומסתיימת בגלות ואין בה פתרון למצב היהודי. בסיפור זה ניצל העם ואילו ברבים אחרים לא אסתר ולא מרדכי עמדו להצלתו. הציונות מבקשת לשים קץ לתודעת גולה זו בהניחה את יסוד הריבונות ("להיות עם חופשי בארצנו") כיסוד המארגן של היהודים בארצם. מעתה, יכולים היהודים לקחת את גורלם בידם. במובנים רבים, חג העצמאות, הוא התשובה הציונית לחג הפורים.