אנדרטאות

יותר מאלף אנדרטאות פזורות ברחבי הארץ לזכר הלוחמים שמסרו נפשם בכל מלחמות ישראל.

בתי יד לבנים

ביום הזיכרון ובכל ימות השנה משמשים בתי יד לבנים ברחבי הארץ כמקום כינוס והתייחדות עם הבנים והבנות שנפלו. בבתי יד לבנים פינת זיכרון לנופלים וסיפורו האישי של כל נופל.

חוברות וספרי זיכרון

על רבים מהנופלים נכתבו חוברות וסיפורי זיכרון אישיים, בהם סיפורי הקרב, סיפור הנפילה וסיפור חייהם – פעמים רבות הקצר של נופלי הסדיר והארוך יותר של חיילי המילואים והקבע. החל מ- 1951 החלו להופיע ספרי "גווילי אש" ובהם יצירות של הנופלים, מכתבים, סיפורים, שירים, ציור ופיסול, ויצירות מוסיקליות. הרעיון למפעל הנצחה זה הוא של דוד בן-גוריון. עד היום יצאו שבעה כרכים.

יזכור

בכל הטקסים ביום זה אומרים "יזכור". בנוסח הטקסים הרשמיים אומר החזן "יזכור אלוהים", אולם בטקסים רבים משתמשים בנוסח ה"יזכור" המקורי של ברל כצנלסון, אשר נכתב לאחר נפילת יוסף טרומפלדור וחבריו בתל-חי בשנת 1920: "יזכור עם ישראל את הנשמות הטהורות של בניו ובנותיו הנאמנים והאמיצים, אנשי העבודה והשלום, אשר הלכו מאחרי המחרשה ויחרפו נפשם על כבוד ישראל ועל אדמת ישראל. יזכור ישראל ויתברך בזרעו ויאבל על זיו-העלומים וחמדת-הגבורה וקדושת-הרצון ומסירות-הנפש אשר נספו במערכה הכבדה. אל ישקוט ואל ינחם ואל יפוג האבל עד בוא יום בו ישוב ישראל וגאל אדמתו השדודה".

שירי זיכרון

לאורך כל יום הזיכרון כולו מושמעים ושרים שירי זיכרון ודמע שנוצרו מראשית הישוב בארץ. בשנים האחרונות החלו, ביוזמת גלי צה"ל, להלחין שירים שכתבו נופלים או שירים שכתבו קרובי נופלים לזכרם, ומולחנים על ידי מלחינים רבים. שירים אלו מבטאים את שחשו הבחורים הצעירים בנעוריהם, בבגרותם ובעת שירותם הצבאי. אולם, עדיין השירים הראשונים כמו שיר הרעות, באב-אל-וואד, דודו ואנחנו שנינו מאותו הכפר, מדברים אל כל אחד ואחת מבני ובנות הארץ.

לימוד החג
טוען
רקע

מיד עם החלטת עצרת האומות המאוחדות בכ"ט בנובמבר 1947 על חלוקת ארץ ישראל, והכרזת המדינה ב- 14.5.1948, פרצו קרבות מלחמת העצמאות. שמחת העצמאות הייתה מהולה בתוגת הזיכרון. כבר בשני ימי העצמאות הראשונים צויין זיכרון הנופלים במהלך חגיגות העצמאות. בכל זאת, נתבקש מועד מתאים ליום מיוחד לזיכרון, נפרד מיום העצמאות. היו הצעות רבות בהן י"א באדר – יום הזיכרון לתל-חי, ול"ג בעומר – יום הקשור למרד בר-כוכבא. בשנת 1951 הוחלט, לא מעט בהשפעתו של דוד בן-גוריון, לקבוע את יום הזיכרון ל-ד' באייר, יום לפני יום העצמאות, מערב עד ערב, על מנת להמחיש את תרומת הנופלים לתקומת ישראל.

סיפור החג

יום הזיכרון נפתח בצפירת דומיה ובטקס זיכרון ממלכתי בכותל המערבי, בהשתתפות המשפחות השכולות. בתל-אביב ובערים אחרות מקיימים ערב שירי זיכרון, "שרים בכיכר". בערב זה סגורים כל בתי השעשועים, בתי הקפה ומקומות הבילוי. ביום עצמו נשמעת צפירת דומיה בת שתי דקות ומיד אחר כך מתקיימות עצרות זיכרון בבתי הקברות הצבאיים בכל רחבי הארץ. הטקס המרכזי מתקיים בהר הרצל בירושלים. במהלך היום מניחים חיילי צה"ל על כל קברות הנופלים דגל של המדינה וסרט יזכור.

במהלך השנים הפך יום הזיכרון לחיילי צה"ל גם ליום זיכרון לכל הנופלים מאז ראשית הציונות – חללי המחתרות ונפגעי פעולות האיבה.

החג בציונות

לצערנו יום הזיכרון אינו רק זיכרון של קרבות שהיו ונופלים של עבר. ארוכה ומתארכת רשימת הבנים והבנות שמסרו נפשם על תקומת ישראל, עד לימים אלה ממש. באחד מרשימותיו כותב הסופר גרשון שופמן: "שלו נעליכם מעל רגליכם ויחפים חושו את האדמה.. נערים מסרו נפשם עליה ואינם… עליה בעצם תומתן נפלו נערות".

האם יכולים אנו להיות ראויים לזכר הנופלים שמסרו את היקר מכל למען קיום מדינת ישראל? האם נוכל להקים כאן חברה ראויה, חברת מופת שתצדיק את קרבנם?!