יוסף טרומפלדור

חלוץ ומגשים ציוני-סוציאליסט. עוד לפני עלייתו לארץ בשנת 1912 עסק בארגון קומונה של חברים להתיישבות חקלאית בארץ ישראל. כפועל בארץ עבד עם הקומונה שלו בחוות מגדל ובדגניה. בשנות מלחמת העולם הראשונה שימש כסגן המפקד ב"גדוד נהגי הפרדות ציון" במערכה על גליפולי. לאחר המלחמה ייסד את תנועת "החלוץ" לעליית צעירים לארץ ישראל. כשחזר לארץ על מנת לארגן את קליטת העולים, נקרא לסייע בארגון ההגנה על הגליל העליון, שם נפל בקרב בתל-חי בשנת 1920.

האריה השואג

פסל בדמות אריה שיצר אברהם מלניקוב והועמד כאנדרטה על קברם של שמונת הרוגי ההגנה על תל-חי בבית העלמין של כפר גלעדי.

קריית שמונה

עיר באצבע הגליל. הוקמה בשנת 1948 כמעברה במקום בו שכן הכפר אל-ח'אלצה, שממנו יצאו בשנת 1920 תוקפי תל-חי. נקראת על שם שמונת ההרוגים בהגנה על תל-חי: שניאור שפושניק, אהרון שר, בנימין מונטר, דבורה דרכלר, שרה צ'יז'יק, יעקב טוקר, זאב וולף שרף ויוסף טרומפלדור.

"יזכור"

תפילת אזכרת נשמות. ימים מספר לאחר הקרב פרסם ברל כצנלסון נוסח "יזכור" לנופלים על הגנת תל-חי, נוסח ששימש מאוחר יותר כבסיס לנוסח ה"יזכור" לחללי מערכות ישראל. "יזכור עם ישראל את הנפשות הטהורות של בניו ובנותיו [...] הנאמנים והאמיצים, אנשי העבודה והשלום, אשר הלכו מאחרי המחרשה ויחרפו נפשם על כבוד ישראל ועל אדמת ישראל. יזכור ישראל ויתברך בזרעו ויאבל על זיו-העלומים וחמדת-הגבורה וקדושת-הרצון ומסירות-הנפש אשר נספו במערכה הכבדה"

לימוד החג
טוען
רקע

במהלך שנות מלחמת העולם הראשונה הצטרפו בסמוך למושבה מטולה, שהיתה עד אז יישוב יהודי מבודד, שתי קבוצות התיישבות שיתופיות חדשות בכפר גלעדי ובתל-חי, וזמן קצר לאחר המלחמה הוחל בהקמת מושב עובדים בחמרה. לאחר תום מלחמת העולם, שרר אי-שקט באזור. קו הגבול בין המנדט הבריטי על ארץ ישראל לבין המנדט הצרפתי על סוריה ולבנון עבר בסמוך לאיילת השחר, והותיר את יישובי צפון אצבע הגליל בשטח הצרפתי. הצרפתים התקשו לממש את ריבונותם בשטח, אל מול מרד אנשי השַרִיף חוסיין, ששאפו לממש את ההבטחה שנתנו הבריטים במהלך המלחמה ולמנות את בנו פייסל למלך על מדינה ערבית גדולה שתכלול את סוריה ועבר הירדן.  

אל אי-הסדר שיצר המרד התווספו כנופיות שודדים מקומיות שניצלו את המצב על מנת לפגוע בשכניהן באזור. היישובים היהודיים באצבע הגליל ניסו לשמור על ניטרליות אל מול דרישת המורדים לשתף איתם פעולה וחשדם שהם מסייעים לצרפתים. 

במהלך החורף ננטשה מטולה לאחר שהצבא הצרפתי שהוצב בה נסג ממנה, חמרה נשדדה ונשרפה זמן קצר לאחר ניסיון ההתיישבות בה, והקבוצות בתל-חי ובכפר גלעדי נותרו מבודדות. בי"א אדר תר"פ, 1.3.1920, התפתח בתל-חי קרב גדול בין מגיני הקבוצה לבין קבוצת ערבים מהכפר השכן, שביקשו לבדוק האם אנשי תל-חי מסתירים חיילים צרפתים. בקרב נהרגו שישה ממגיני הקבוצה, ולמרות שההתקפה נהדפה, החליטו אנשיה שאין להם יכולת להגן על המקום, שרפו אותו ונסוגו לכפר גלעדי. ביום שלמחרת נסוגו ביחד עם אנשי כפר גלעדי אל שטח המנדט הבריטי. רק בחודש אוקטובר, לאחר שכוחות השריף חוסיין הובסו והשקט הושב לאזור, חזרו המתיישבים היהודים אל מטולה, תל-חי וכפר גלעדי. בסוף אותה השנה צורף האזור אל שטח המנדט הבריטי. 

סיפור החג

למרות הנסיגה, הפכה תל-חי מיד לסמל לגבורה ולדבקות במקום. בימי המאורעות, לפני נפילתו, כתב אהרון שר, חבר קבוצת כנרת שהתנדב להגנת תל-חי, קריאה שהתפרסמה בעיתון מפלגת "אחדות העבודה", ובה קריאה להתגייסות הציבור לעזרת המגינים בגליל, מתוך ההכרה ש"את המקום אין עוזבים ושעל הבנוי אין מוותרים". כאיש עבודה והתיישבות קרא: "צריכים אנו להרחיב את גבולי שמירתנו ולהוציאה מבין ארבעת קירות הבית על פני כל השדה מסביב. לא צבא כובש חי על חרבו דרוש לנו לשמירת עמדותינו עד תום הימים הרעים, כי אם מחנה עובדים שידעו להחזיק גם בשלח. דרוש עובד שידע להגן על מחרשתו – ולא לחרוש בה בלבד – ושיכיר, שלא רק על עצמו ועל קירות הבית הוא מגן, אלא על אדמתו ועבודתו עליה. בשעת סכנה יעבדו אנשים אחדים בצמד בהמות אחד – על עבודת השדה אין מוותרים."

לאחר נפילתו של שר, ב-6.2.1920, קיימו חבריו אזכרה בירושלים, ובה קראו להתגייסות והתנדבות ציבורית לעזרת הגליל העליון. שאלת ההגנה על היישובים עלתה לדיון באסיפת הוועד הזמני של יהודי ארץ ישראל בסוף חודש פברואר. בדיון עלתה שאלת היכולת להגן על היישובים. זאב ז'בוטינסקי, שלא האמין ביכולתו של היישוב העברי להגן על היישובים ללא סיוע הבריטים או הצרפתים אמר: "חושב אני, שכל הנמצאים באיזור הצרפתי צריכים לשוב לארץ ישראל […] אתם צריכים לאמור לחברים: שובו בחזרה משם ובנו פה את הקיים!"

מכיוון שלא האמין ביכולת להגן על היישובים, ראה בעמידתם מעשה הפגנתי שערכו המדיני מוטל בספק. ברל כצנלסון ענה לו בחריפות: "אנשים כנים אנחנו ולא מפגינים. לא התכַּוַנו להפגין לא בלכתנו לגדוד [העברי] ולא בעבודתנו בכל התנאים ולא בשמירתנו בלילות. לא מפקדים שולחים אותנו, ואבידת-חבר אינה קלה בעינינו, כי לא חומר לחשבונות מדיניים הוא – ואנחנו – בשבילנו, כי אם עצמנו ובשרנו. אנו רוצים בחיים ויודעים את הצפוי לנו […] והולכים אנו מפני שאת שליחותנו אנו ממלאים. כי בכבוד היישוב ובנפשו הוא הדבר, כי לא שאלה של חלקת אדמה וקצת רכוש יהודי כאן, כי אם שאלת ארץ-ישראל".

אנשי תנועת העבודה לא ראו בהתיישבות מעשה הפגנתי למען עיצוב הגבולות, אלא מעשה ממשי של שיבת העם לארצו באמצעות עבודתו החקלאית עליה בכוחות עצמו. מכיוון שהאמינו שהזכות הממשית על המקום נקנית בעבודה עליו ולא בהבטחות מדיניות או בכוח צבאי, ראו בהתיישבות החקלאית, המגשימה בפעולתה היום-יומית את חזון העם היושב בארצו ומתקיים בכוחות עצמו את תמצית המעשה הציוני ולא מעשה הפגנתי, ומכאן גם את הזכות והחובה המוסרית להגן עליה מפני המתנכלים לה. 

החג בציונות

זכרם של מאורעות תל-חי ושל יוסף טרומפלדור הפכו למיתוס מיד לאחר הקרב, ובמיוחד לאחר השיבה אל היישובים שננטשו. יום י"א באדר הפך למועד שצויין ברחבי הארץ, ובמיוחד בעלייתם של חניכי תנועות הנוער לתל-חי, שבשנת 1946 שימש גם כמסווה למאבק על נקודת יישוב נוספת בגליל, ביריה, שפונתה בידי הבריטים והוקמה מחדש ע"י חניכי התנועות. תכניו של מיתוס תל-חי עצמו הפכו לנושא למאבק ערכי בין תנועת העבודה לבין התנועה הרוויזיוניסטית שאימצה את דמותו של טרומפלדור והנציחה אותו גם בשם תנועת הנוער שלה – בית"ר. עד היום עולים לתל-חי בי"א אדר הן חניכי בית"ר והן חניכי הנוער העובד והלומד לציין את זכר המאורע והנופלים, כל אחד בהתאם לערכיו.