בית המקדש

בשבתו בארצו, סבבו חייו ותרבותו של עם ישראל סביב שני בתי המקדש, אשר פעלו הן כמרכז פולחן דתי, והן כמקום כינוסו של העם וכסמל שלטוני-ריבוני. בית המקדש הראשון נבנה ונחנך על-ידי שלמה המלך במחצית השניה של המאה העשירית לפנה"ס. בית המקדש השני הוקם בשנת 352 לפנה"ס ע"י שבי ציון מגולת בבל, בירושלים על הר המוריה. הוא הבית שחולל ע"י חיילי אנטיוכוס וטוהר בידי יהודה המקבי וחייליו.

נס

לפי מסורת חז"לית מאוחרת, נעשה נס בעת הגיע יהודה המקבי לבית המקדש ואותו כד קטן שמצא (פך השמן) הספיק לשמונה ימים. מסורת זו התעצמה בימי שבתו של העם בגולה עת הוכנסה תפילת 'על הניסים' בעת הדלקת נרות החג.

מכבי או מקבי

סיפור המרד נשתמר לנו בספרי המקבים שתורגמו ליוונית ולכן, הפרשנות על אופן כתיבת השם בעברית נותרה פתוחה. הכותבים 'מ.כ.ב.י' חיזקו את פרשנותם בראשי התיבות שהצמידו: מי כמוך באלים ה', בעוד שהכותבים 'מקבי', הסבירו זאת בדמוי שהוצמד ליהודה כמקבת, פטיש גדול וחזק, כיאה למנהיגות הלוחמת שהפגין.

החנוכיה

היא המנורה בה מדליקים את נרות החנוכה. שמה בגולה היה "מנורת החנוכה" עד אשר חמדה בן יהודה, אשתו של אליעזר בן יהודה (מחייה השפה העברית), חידשה והעניקה את השם – חנוכיה. החנוכיה מסמלת, בשינוי קל, את מנורת בית המקדש שעם הקמת המדינה אומצה כסמל לממלכתיותו המתחדשת של עם ישראל.

גבורה

במעשי גבורתם של המקבים בעת המרד שזרו חז"ל מעשי גבורה שנעשו ע"י נשים כי "גם הן היו באותו הנס" (תלמוד בבלי, שבת, כ"ג, ע"א) ומסורת היא להזכיר ביום השביעי של חנוכה את מעשיהן של חנה ושבעת בניה ואת אחותם של המקבים – יהודית – שלפי המסורת היא שפתחה במרד ועוד גיבורות-חיל נוספות. התחדשות הריבונות היהודית בארצנו הביאה ליצירתם של גיבורי-חיל ידועים כגון: יוסף טרומפלדור, מניה שוחט, יגאל אלון, חנה סנש, יצחק רבין ועוד. מעניינת במיוחד פרשנותו של מפקד ומייסד הפלמ"ח – יצחק שדה – שהבין את ערך הגבורה לא רק במובנו הצבאי, אלא כדרך-חיים של הקרבה ושליחות למען הכלל.

לימוד החג
טוען
רקע

חנוכה הינו החג היחיד מבין החגים המסורתיים שאינו מופיע במקרא ואת שורשיו יש למצוא בתרבויות ובזמנים שקדמו לתרבות העברית.

בתקופה זו של השנה חל היום הקצר בשנה (ה-21 בדצמבר בלוח הלועזי) אשר לאחריו האור הולך ומתגבר. חוקרי תרבות מצביעים על פולחני אש שנהגו במזרח הקדמון במטרה להבטיח את חידוש האור ע"י אל השמש.  עדות לסמל קדום זה נשתיירה בדברי הנביא יחזקאל המתארים מנהגים של פולחן השמש בהיכל ה'. השפעות קדומות אלה ניכרות עד ימינו בדמות חגי האור הנחגגים ברחבי העולם, כדוגמת חג המולד הנוצרי.

ימי החג חלים בסופו של חודש כסלו, שהוא שיאה של עונת מסיק הזיתים. עדות קדומה על תשתיתו החקלאית של חג החנוכה מספרת כי: "בעשרים ושניים בו (החודש התשיעי, כסלו) – מועד השמן…" (מגילות קומראן).

על פי ספר מקבים ב', בתום מרד המקבים (שנת 163 לפנה"ס), עם שחרור ירושלים, הורה יהודה המקבי לציין את חג הסוכות (למרות שכבר חלפו כחודשיים ממועד החג) אשר נמנע מתושבי ירושלים לקיימו בשל הלחימה ביוונים. אפשר לראות בחנוכה מעין "סוכות שני" ולהבין מדוע נחגג במשך שמונה ימים.

את עיגונו של החג החדש  במועד זה, העשרים וחמישה בכסלו, אנו מוצאים בספר מקבים א', בו אנו מתבשרים כי פעולת טיהור בית המקדש ע"י יהודה המקבי נעשתה בדיוק באותו מועד בו חיללוהו היוונים: "ויהי ביום החמישי ועשרים לחדש התשיעי הוא כסלו […] וישכימו בבוקר ויעלו עולות על המזבח החדש כמשפט. ויחנכו את המזבח בעצם היום אשר טמאו אותו הגויים" (ספר מקבים א', נ"א-נ"ב).

סיפור החג

חנוכה, שראשיתו באירועים צבאיים, מדיניים ודתיים, הפך בתקופת חז"ל לחג שעיקרו טיהור בית המקדש והחזרת הפולחן, הודות לנס האלוהי. זיכרון זה מיוצג דרך ספור נס פך השמן המופיע בתלמוד הבבלי במסכת שבת.

החל מתקופת ההשכלה, וביתר שאת בתקופה הציונית, חזר לייצג החג ספור גבורה אנושי של עם הנלחם על ריבונותו וחופש דתו. זיכרון זה מיוצג באמצעות הדלקת הלפידים ודמותו של יהודה המקבי.

החג בציונות

דמותם של המקבים כיהודים עזי-נפש, המכריעים במעשיהם את גורל העם ומעצבים את מציאות קיומו, שימשה את הציונות בבקשה לחנך את העם על ערכים שונים מאלו שחינכה עליהם המסורת היהודית בגלות: יהודי אקטיבי, לוחם, מחדש את ריבונותו ומתקומם נגד שלטון זר. ביטויים לכך ניתן למצוא מראשית הציונות בדמות הקמתן של אגודות הספורט "מכבי" ו"הכח", או באמירתו המפורסמת של הרצל בספרו 'מדינת היהודים': "לכן אני מאמין כי  דור של יהודים נפלאים זה יצמח מן האדמה. שוב יקומו המכבים". תפיסות אלה קיבלו את ביטויין בהתיישבות העובדת ובתנועות הנוער הנוהגות להדליק כתובות-אש לזכר גבורת המקבים. בצה"ל ובישובים רבים קיימת מסורת של "מרוץ הלפיד". שירי חנוכה רבים עוסקים בסמלי השמן, האש והגבורה ואף דרכם ניתן לעמוד על חידוש ערכי החג בעידן הציוני כדוגמת השיר "אנו נושאים לפידים". הציונות הדתית חיברה בין ספור הנס לספור המרד בפרשנות לפיה הצליח אלוהים בידי משפחת חשמונאי ועשה להם נס אשר הביא לניצחונם בקרבות.

והיום

כיום, לאחר התערערות ההגמוניה של האתוס הלאומי המשותף, נראה שאין בחברה הישראלית מסר ברור שאותו מייצג חג החנוכה. שתי התפישות השונות של החג, זו המבליטה את המאבק האנושי לריבונות ואת גבורת האדם וזו המבליטה את הנס, מתחרות ביניהן ומתערבבות בשירי החג השונים ובמסריו. שיקוף למאבק ערכי זה ניתן לראות כיום בתוך צה"ל (נושא סמל הגבורה בתרבות הישראלית בימינו), כאשר גורמים שונים בו מדגישים ערכים שונים: מורשת קרב וערכי גבורה מחד והישענות על האל והנס מאידך. עם זאת, ברגע הלאומי החשוב של טקס יום העצמאות בהר הרצל, בשיא הטקס – הדלקת המשואות – מתנגן ברקע שירו של אהרון זאב, "אנו נושאים לפידים" אשר במרכזו המשפט "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו. בסלע חצבנו עד דם". באידיאולוגיה הרשמית של מדינת ישראל והציונות עדיין מושתתות המדינה והחברה על האמונה במעשה ידי האדם.